אני הולכת לבד עם עצמי. אני וזהו.

אני מורידה את הראש לכיוון המגפיים החומות והמכוערות שלי וקוברת את ראשי בתוך הסוודר והצעיף הענקי שעטוף סביב צווארי. 

למה קר לי כל כך?

אני הולכת לבד כי אין לי עם מי להיות. אפילו ההורים שלי נסעו לחגוג את הולנטיין, אח שלי יצא עם חברים ושתי החברות הכי טובות שלי יצאו עם החברים שלהן. כנראה נמצאות בארוחה, סרט, מסעדה, או כל דבר רומנטי אחר. 

אני מרגישה כל כך בודדה. אני מרגישה כאילו נועדתי להיות ביום הזה לבד, לנצח. זה די עצוב כשחושבים על זה. ממש מתחשק לי לבכות, אבל במקום זה האף שלי פשוט נעשה אדום.

אני ממשיכה ללכת ועל פני עוברים עשרות, אם לא מאות, זוגות. אהבה גורמת לאנשים להיראות יפים. אני, למשל, נראית היום לא משהו בכלל.

אני מרגישה רטט בכיס האחורי של הג'ינס. אני מדליקה את המסך של הפלאפון. הודעה נכנסה. אני פותחת - "בא לך להפגש?".

האחיזה בפלאפון שלי התחזקה ובלי לשים לב אני מוצאת את עצמי עומדת באמצע הרחוב מחייכת חיוך אמיתי ומאושר.

כבר לא קר לי כל כך.