ב-21 ביוני השנה, סיימתי את כיתה ח', שהיא בעצם, בבית הספר שלי, הכיתה האחרונה בחטיבת הביניים, זאת אומרת שעכשיו אני עולה לכיתה ט' ובעצם מתחילה את התיכון. אחרי שנתיים בבית הספר, אני כבר מבינה פחות או יותר את רוח הדברים, את השינויים העצומים שמבדילים בין תיכון ובית ספר יסודי, ובכלל – נכנסתי כבר ל'ראש' של תיכון, ובמילים אחרות – התבגרתי.

לפני שהתחלתי את כיתה ז', הייתי לחוצה להפליא. מבחינת המורים החדשים, הלימודים שנראו שהולכים להיות קשים בהרבה, ומן הסתם ידעתי שגם חברתית יהיו שינויים. ליום הראשון של כיתה ז' הגעתי במתח, והאמת היא שהופתעתי לטובה. המקום, ובכלל האווירה, לא היו מאיימים או מפחידים בכלל. ולאחר שנתיים בחטיבה – אני יכולה להגיד בלב שלם שאין בכלל ממה לחשוש. החל מהלימודים שנהיו יותר קלים, ועד למורים שנהיו יותר חברים מאשר מורים ולתלמידים שכנראה נהיו בוגרים יותר, ובכך גם נחמדים, מהנים ומתחשבים יותר. ובכל זאת, אני עומדת עכשיו לפני התיכון, ולא יכולה להעלים את החששות.

הייתי כבר בתיכון לא מעט פעמים, כשהיו לי שם שיעורים שונים. כן, זה גדול פי כמה וכמה, אבל גם בזה קיימים יתרונות, ובאופן כללי – החטיבה והתיכון לא נראים לי עד כדי כך שונים. הבעיה היא שאני לא חושבת שהתיכון עצמו הוא מה שמלחיץ אותי, אלא הזמן. לפני שנתיים התחלתי את שנתי הראשונה בחטיבה, ונראה לי כאילו זה קרה לפני ימים אחדים. מהימים הראשונים ומהסוף אני זוכרת הכל בבירור ובפרטים, אבל מנגד, כל הזיכרונות שצברתי ממש במהלכן של השנתיים האלו יכולים להצטמצם אולי לחודשים אחדים. זאת אומרת, אני מרגישה שלא צברתי מספיק זיכרונות. 

אני מרגישה שלא מיציתי את כיתות ז' וח', כאילו הכל עבר הרבה יותר מידי מהר. אולי זה כי הזמן רץ כשנהנים. אז בעצם, מה שמלחיץ אותי בתיכון, יותר מהבגרויות וכל הדברים האלו, זה שפתאום, בלי שאני אשים לב, יעברו גם להן עוד 4 שנים, שיראו לי כאילו התחילו רק אתמול, ואני אפרד מבית הספר, ובכך גם מהילדות שלי, לתמיד.

אם בחטיבה אנחנו עוד ילדים, בתיכון זה מרגיש לי כאילו אנחנו אנשים קטנים, הרבה אחרי ילדות, וצעד לפני סוף ההתבגרות. חיילים הם בעצם, פחות משנה לאחר שסיימו את כיתה י"ב. לפני כמה חודשים הם היו באים לבית הספר ומתלוננים על כמות השיעורים בתנ"ך, ופתאום הם כבר ברשות עצמם, צריכים להתפרנס לבד, מבחינת החוק, ואפילו יוצאים להילחם למען המדינה. כנ"ל לגבי סטודנטים - בזמן  קצר יחסית הם הופכים מילדים למבוגרים, ויש לי הרגשה שרק בסביבות יום ההולדת ה-26 או ה-27, באמת מעכלים שהגענו סופית לעולם המבוגרים. אפילו עכשיו, כשאני מודעת לכך שמצפות לי 4 שנים כיפיות ומאתגרות בתיכון, אני מתחילה להתגעגע לחטיבה. מה יקרה כשאני אסיים תיכון? אני חושבת שזו תהיה פרידה די קשה.

בכל מקרה, יחד עם תחושות פחות טובות, כמו געגוע, אני חושבת שאני עומדת במקום לא רע מבחינת השנים בבית הספר. עברתי שנתיים כיפיות, כך שאני לא ממש חוששת מבחינת התיכון עצמו, ובנוסף – למדתי בערך מה צריך לעשות כדי לעבור אותו בשלום. אני יודעת שגם אם התקופה שמצפה לי תעבור מהר יחסית, יש לי עוד זמן  להיות ילדה. כי בסופו של דבר, גם אם אני "משוויצה" בכך שאני כמעט הכי גדולה בכיתה, או אומרת שאני כבר לא תינוקת, שאני בוגרת ועצמאית ויכולה לעשות הכל לבד, אני נהנית ומשתדלת לנצל כל רגע בילדות שלי.

וזו גם המסקנה שאני חושבת שהגעתי אליה בחופש הזה. במקום להמשיך להתעסק בחששות שהזמן יעבור מהר, אולי אני צריכה להתחיל ליהנות מכל רגע בילדות שלי, וגם מהדברים הקטנים, כמו לדוגמא, להיות יכולה לעבור את כל המאבטחים בכניסה לקניון מבלי שיצטרכו לבדוק אותי, או שהדאגה הכי גדולה שלי תהיה העבודה במתמטיקה שעוד לא התחלתי.

אז אולי במקום 'לסבול' מלחצים, צריך ליהנות מהפרפרים בבטן. זה כל כך נדוש, אבל צריך לחיות את ההווה, אחרת אני עוד עלולה למצוא את עצמי עוד 4 שנים כותבת כתבה על הפספוס שאני מרגישה בגלל שלא מיציתי מספיק את הילדות שלי.