השעה הייתה 3:45 בבוקר. בתור אדם שמתנגד לשינה ומתחרט על כך כל בוקר מחדש - החלטתי לגלוש באינטרנט במקום ללכת לישון. החלטתי להכנס לאתר די נחמד בשם Omegle. מטרתו היא שיחות באנגלית בצ'אט בין שני אנשים, שאלא אם כן מנדבים פרטים במהלך השיחה, לא יודעים אחד על השני דבר - וכנראה שלעולם לא ידעו.

לאחר כמה שיחות עם אנשים אקראיים מרחבי העולם, החלטתי לחסוך מראש את החלק בשיחה הכלל לרוב את רצף ההודעות הבא (בתרגום לעברית): 

הוא/היא: "מאיפה אתה?"

אני: "ישראל".

חלק זה לווה לרוב בהתנתקות של הצד השני מהשיחה.

החלטתי, כדי לחסוך זמן, לפתוח כל שיחה במשפט "היי. אני רוצה להבהיר עובדה מראש. אני יהודי, ויתר על כן, גם ישראלי. אם אתם רוצים להתנתק - זה הזמן".

אחרי כמה שיחות חביבות / התנתקויות מהירות, התחילה שיחה נוספת. כתבתי שוב את אותו המשפט בשיחה, מחכה לתשובה.

לאחר כמה שניות התשובה הגיעה (שוב, בתרגום לעברית):

הוא/היא: "אני יכול רק לבקש ממך משהו?"

אני: "כן?"

הוא/היא "בוא לכאן, לפולין. יש לנו משרפות שמחכות בדיוק לאנשים כמוך. אתה מוזמן לאושוויץ :)"

ניתקתי את השיחה, מיואש, כיביתי את המחשב ונכנסתי למיטה. ואז, ב4 בבוקר בין יום שבת ליום ראשון, שבעה חודשים לאחר המסע לפולין, שכבתי במיטה שלי עם רצף ארוך ובלתי נגמר של תמונות בראש שלי - וזה היה הרגע בו נשברתי לראשונה.

זה הרגיש כמו רצף ארוך מאוד ובלתי נגמר של תמונות שעוברות בראש שלי. בתי הקברות, המשרפות במיידאנק, הטקסים, השירים הכואבים בטקסים, טרבלינקה, הקיר מלא התמונות במיידאנק, השלט המפורסם באושוויץ', בורות המוות ביער לופוחובה - כל אותם המקומות שרק כשרואים אותם במציאות הם הופכים ליותר משמות של מקומות בספרי ההיסטוריה. לפתע החלו זכרונות מסוג אחר לחלוטין. ארוחת יום שישי עם השכבה, החדרים במלונות, ההתארגנויות, הצחוק שמלווה בהדחקה. את כל אותם הזכרונות הטובים לכאורה ליוותה הרגשה משותפת - הנסיון לשמור על הכאב בפנים. לא להוציא אותו, לא להראות חולשה.

לאחר מכן נזכרתי בערב של יום שישי, בו קיבלנו את המכתבים מהבית. החזקתי ביד מעטפה חומה גדולה, וקיוויתי למצוא בה דבר אחד מסויים - מכתב מסבא שלי. מכתב מסבא שלי, שעבר את השואה ואיבד שם את רוב משפחתו. מכתב מסבא שלי, שהוא הסיבה העיקרית לכך שיצאתי למסע. המכתב אכן היה שם. הוא כתב לי, בכתב היד הדק והמסודר שלו, עד כמה שהוא גאה בי. הוא כתב לי שגם אם הוא לא נמצא שם איתי פיזית, הוא עדיין תמיד נמצא שם איתי כדי לשמור עליי.

ועכשיו, שבעה חודשים לאחר מכן, כל הזכרונות האלו הם אלה שתקפו אותי שנית. עיכול העובדה שבכל מקום שבו הלכנו, על כל פיסת אדמה עליה עמדנו, היו אנשים רבים לפנינו. חלק גדול מהם לא שרד את מה שהם עברו שם - ואחרים עברו סבל שקשה אפילו לחשוב עליו. אחד מאותם אנשים היה סבא שלי. והעובדה הזאת היא העובדה שחיסלה אותי לחלוטין.

בארבע בבוקר בין יום שבת ליום ראשון, שבעה חודשים לאחר המסע לפולין, שכבתי במיטה שלי עם רצף ארוך ובלתי נגמר של תמונות בראש שלי - ושם התפרקתי לבסוף.

צילום: לי באלאן