הוא הביט במרחבים האינסופיים של המדבר, רוח חמה חלפה על פניו, נושאת בחובה חול צהבהב ואבק דרכים, כאילו מזכירה לו כמה קטן הוא מול האינסוף הצהוב. רגליו שקעו בחולות החמים, נצרבות בצריבה המוכרת כל כך, פוסעות באיטיות הרגילה שלהם, מותירות אחריהם עקבות בהירים שייעלמו בוודאי עם הרוח הבאה שתגיע. ככה זה כאן, הכל אינסופי ויפה, איטי ונשכח. לרגע היית כאן, חלק מהנוף הבוהק, ורגע אחר אתה אינך, נסחף לעולמות אחרים, מקווה למצוא נווה מדבר או נקודת צל. הבד שלגופו התחכך בשיח קוצים דוקר וקול חוטים נפרמים נשמע, הוא חייך לעצמו, הנה עוד דבר שעליו לעשות, מיד כשיחזור הביתה.

עדר הכבשים שלמרגלותיו החל להשמיע קולות לא מרוצים, מין 'מה' שכזה, ארוך מהרגיל. הטלאים נדנדו ראשם הקטן והצמרירי בכעס, גוערים גערה אילמת ברועה שלהם, ששקוע כולו בנוף המדברי חסר העשבים מכדי להבין מה לא בסדר. הוא התכופף ופרע את שערותיה של הכבשה הזקנה ביותר בעדר, מלטף אותה בחדווה. היא תמיד שמרה לו אמונים, והוא ידע שהשאר, בין אם ירצו בכל ובין אם לא יסורו למרותה. 'רק עוד קצת' הבטיח במבט חם והכבשה הטובה ליקקה את ידו המחוספסת בהבנה. 'רק עוד קצת'. הרוח שינתה את מסלולה חובטת בפניו ובפניהם, סוטרת להם סטירה חולית מלוכלכת. 'אנחנו כבר שם' הוא האיץ בהם והורה במקל הרועים הארוך שלו קדימה אל האופק.

טלה אחד קטן החליט שהספיק לו, הוא התנדנד ורץ ברגליו הקטנות והצמר הלבן שלגופו מתלכלך בצהוב המדבר. "חכה!" הוא קרא לעברו, 'חכה' אמרה גם זקנת העדר בשפתה הכבשית העייפה, אבל הטלה בשלו. ללכת או להישאר, לרוץ אחרי האחד הקטן, או לוותר ולהמשיך בלעדיו? הוא ניתק מהעדר שלו במהירות, מנסה להדביק צעדיו של החצוף הקטן, כשהחול החם צורב את רגליו ועורו נסדק.

לפתע, כמו משום מקום נעצר הטלה הקטן במקומו, חיוך גדול נפרש על פניו של הרועה שלו, והוא מאט צעדיו מסדר נשימתו, עיניו נתונות בקטן, שאך לפני רגע רצה להורגו ועכשיו כל רצונו הוא לחבקו ולהשיבו לאחיו. ידיו כבר תחת בטנו הפרוותית, והוא מוכן להניפו, כשהוא נעצר אף הוא על מקומו, שערו הארוך נע ברוח ועיניו מהופנטות, אוחזות בתמונה לא הגיונית. לפניהם שיח גדול וירוק, בנוף המדברי, והשיח עולה בלהבות, נשרף בחום ועומד ירוק ויפה.

כולכם מכירים את המשך הסיפור, נכון?

הרועה החביב, העונה במדבריות גם לשם משה, מקבל את ייעודו באותו מעמד ניסי, ויוצא לשחרר את עם ישראל. תפקיד חעיו, כל כך הרבה כוח ועוצמה, הוא עתיד להיות מנהיגם של העם הנבחר, לקבל נבואה והדרכה צמודה של הכוח הכי עליון שקיים (לפי הפרשנים היה אמור לקבל גם את מלאכת הכהונה). אין איש מעליו ועל פיו יישק דבר, חלומי, לא?

שמעו וראו מה היה למשה חביבנו לומר:"לא איש דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות, ד',י')

בשבועות האחרונים ארץ הקודש סערה וגעשה כשיאיר לפיד, אישיות מדוברת ואיש תקשורת פופולארי במיוחד מחליט בקול גדול לעזוב את המקלדת, העיתונים ואולפן שישי לטובת שכשוך נעים במימי הפוליטיקה הישראלית. בטור שלו בשבת הוא מבקש להסביר מדוע הוא, יביא לנו הגאולה. הוא שואל שאלות קשות ונוקבות, שאיש לא שאל לפניו (דוגמת "איפה הכסף") ומבטיח לעשות שינוי (לא היינו שם כבר?) והוא לא היחיד; כולם שם ממהרים להכריז על מרכולתם, להשקיע בקמפיינים עתירי תקציב, לממן יחצנים ויועצי תקשורת, להצטלם בפוטוגניות ולהשחיז סיסמאות.

השבת יצא לי לקרוא על משה, המנהיג הגדול ביותר שידענו. המנהיג שהוציא את אומתינו הכבירה משעבוד כלכלי רוחני ופיזי במצרים, להצעיד אותם בין חומות ים סוף, שהמטיר להם (בעזרתו האדיבה של אלוקים, כמובן) מן, שהביא להם את התורה, שנלחם בראש צבאם, שלימד אותם תורה ודרך ארץ והפך אותם לעם. המנהיג הגדול ביותר של האומה הדברנית היותר היה באופן אירוני - העניו באדם. המנהיג הדגול היה זה שאפילו לא ידע להגיד 'תצביעו לי'.

נקודה למחשבה.

(זכויות היוצרים על התמונות בכתבה שייכות אך ורק ליוצריהן ולא לאתר No-R).