יש לי בתקרה סדק, לא רציני. אבל אני מצליחה לראות אותו בברור, במיוחד כשאני שוכבת במיטה שלי ופשוט בוהה בתקרה. אני רואה אותו קו עקום שהולך ומתפתל כמו כביש שצריך לסמן אותו בתמרור זהירות 'דרך מפותלת'. פעם הוא היה סדק קטן, אבל בכל חופש אני מגלה שהוא מתרחב וגדל. כנראה כתוצאה מעומס על גג הרעפים. יום אחד שאלתי את אחותי אם גם היא שמה לב אליו, אבל היא ענתה לי תשובה פתטית- "במקום לשכב שעות ולבהות בתקרה, את פשוט צריכה לקום מוקדם יותר".
כשצבענו את הבית ואת התקרה, חשבתי שהוא ייעלם. אך באופן עקשני הוא שב להופיע. כשהייתי קטנה ופחדתי לישון בחושך לבד, הדבקנו על התקרה הרבה כוכבים מחזירי אור שנוצצים בלילה ועוזרים למי שמאוד עייף והולך לישון מייד כשהוא נכנס למיטה. לי, 'ילדת המחשבות', הכוכבים לא עזרו. לפעמים הייתי נבהלת מכמות המחשבות שיש לי ואיך שהן לופתות אותי חזק ולא מרפות ממני, עד שבסוף גם אני הייתי נרדמת, וקמה בבוקר לקולה של אימי, שקוראת לי לקום ללכת לבית ספר, וכמו סרט שחוזר על עצמו כל בוקר היא שואלת: 'למה אני נשארת ערה עד מאוחר כשצריך לקום מוקדם כל כך'. ואני כמו שחקנית בסרט שיצרתי על עצמי לוקחת את השמיכה ומתכסה בה עד מעל לראש. בלי לחשוב על בית ספר ובלי לחשוב על מורים גוערים.
מהסיבה הזאת אני אוהבת חופש. לישון עד מאוחר ולקום מתי שהשמש עוברת לצד השני של השמים. לישון או אפילו סתם לבהות בתקרה שהכוכבים התקלפו ממנה ונפלו אחד אחרי השני. אחותי שונה ממני. יש לה אפקט יקיצה (אין לי מושג אם באמת קיים אפקט כזה). כשהיא מגלה קרן שמש ראשונה היא מייד קמה. לא מתעוררת, היא פשוט קמה יורדת מהמיטה ומתלבשת. ואני מביטה בה מזווית העין, שואלת את עצמי מה בוער לה? זה חופש!
הכי הרבה אני אוהבת כשהיא באה להעיר אותי, אם היא הייתה יכולה להביא דלי מים ולשפוך עליי היא הייתה עושה את זה, בחיי למה, למה היא לא מבינה שקשה לי לקום, שאני אוהבת לישון, במיוחד בבוקר כשאפשר לזרוק את השמיכה הדקה ולתת לחום השמש לחדור לתוך הגוף שלי. בדרך כלל אף אחד לא מבין אותי. כולם בטוחים שאני עצלנית, בטלנית, רחפנית וסטלנית. כשהייתי קטנה זה כאב לי. לא יכולתי לסבול כשגוערים בי, הייתי עונה להם: "שלא אני בחרתי במצב הזה, תפסיקו לכנות אותי בשמות". כשגדלתי למדתי לחיות עם זה. למדתי שמבוגרים אוהבים להתעצבן על כל דבר ובמיוחד על אנשים בטלנים כמוני.
החופש עומד להיגמר וכולי מתמלאת בחרדה אני מרגישה את זה בכל הגוף. אני נשארת שעות במיטה מנצלת כל דקה שיש לי לבהות בתקרה. לפעמים נדמה לי כאילו באיזה אפקט עצבני הסדק בתקרה מעמיק אולי אפילו נוספו לו עוד כמה סדקים קטנים. בלילה יש לי סיוטים על מורים עצבניים שמרימים את גבותיהם במבט חמור סבר ומלא בקמטים חדשים על המצח, אני רואה את עצמי בורחת מנסה לצעוק ולא יוצא לי קול, ואז כשאני מתעוררת אני מחליטה נואשות, ממש צועקת לעצמי בלי קול "השנה אני הולכת לישון מוקדם וקמה ראשונה לבית הספר, וזהו" אני נושפת לעצמי, ואז לוקחת את השמיכה, חוזרת להתכסות בה עד מעל לראש.
אז חבר'ה, שתהיה שנה טובה, התחלה חדשה, נפלאה ומועילה לכולנו, בלי חרדות.
היה הראשון לפרסם תגובה לכתבה! הקלק כאן