אני משפשפת את העיניים, לא מצליחה לגרוע ממנה את המבט. כובע, ליפסטיק, שיער צבוע בצבע חום מתנפנף. הכי הרבה אני אוהבת אנשים צבעוניים. כאלה שהבגדים שלהם לא יקרים אבל השילוב של הכל ביחד גורם להם להיראות מיליון דולר. אני מסתכלת עליה שוב והמבט המתוק הזה שלה גורם לי להבין שיצאתי מהבית בלי להסתכל במראה. 

כבר עבר הרבה זמן מאז שנפרדו. זמן שהצליח להכהות את רגשי הלב שלי. יש בזה שמחה גדולה. לא האמנתי שאני אצליח לשכוח ולא להשאיר ממנו כמעט שום זכר. רק לפעמים אני מרגישה איזה כאב שמכווץ אותי פנימה ומיד משתחרר וגורם לי להתחיל להתגעגע ליציאות הקבועות שהיו לנו יחד. 

לשבת על המיטה, להסתכל על הזמן הזוחל, לנמנם מדי פעם ואז להתעורר פתאום. להיזכר שאני חייבת להתארגן ולצאת מוכנה. להסתכל על עצמי במראה ולהגיד שהפעם אני משקיעה, כי אני בטוחה שזה חשוב לו וגם לי.

לפתוח את הארון ולהתחיל לחשוב מה בדיוק ללבוש? איזה עגילים, נעליים ותיק. למרוח על עצמי איפור. למרוח, להסיר ושוב לצבוע לעצמי את הפנים. עד שברגע מסוים השעון מראה לי שאני צריכה לצאת ואז לחזור למראה הקבוע והאהוב שאני רגילה לו ופשוט למרוח ליפסטיק אדום חדש שקניתי ולצאת מהבית. 

אני יוצאת מהבית, מחפשת את הפלאפון ומגלה ששכחתי אותו בבית. אני רצה, משתדלת שהנעליים לא יברחו לי במדרגות. אני נכנסת לבית. אמא שלי משוחחת עם חברה בטלפון. היא מסתכלת עליי במבט של "למה חזרת?" ואני עונה לה בתנועה של "שכחתי את הפלאפון". היא חוזרת לטלפון ואני לחיפושים. לא נורא, אני מנחמת את עצמי, הוא אף פעם לא כועס, למרות שאני תמיד מאחרת. אני אשלח לו הודעה שלא ידאג ברגע שאני רק אמצא את הפלאפון הזה.

אני יורקת נשיפה. "אוף, למה אני שוב ושוב חוזרת לחשוב עליו?". גם כשכבר שכחתי ממנו לגמרי, גם כשאני לא זוכרת את המספר שלו שידעתי פעם בעל פה ואפילו מהמראה שלו אני זוכרת רק צלקת קטנה בצד. אני עדיין משום מה לא מצליחה להינתק.

לפני שנפרדנו הרגשתי שבסוף זה יקרה, למרות שהיינו הרבה זמן ביחד ולשנינו היה תחושה שאם כל כך טוב לנו אז למה להפסיק. המשכנו לצאת וקיווינו שיום אחד הלב ירגיש ויגיד בקול את מה שרצינו ואמרנו בפה. אבל זה לא קרה. גם כשהוא אמר שהוא אוהב אותי לא הצלחתי להרגיש. משהו מבפנים חסם אותי. רציתי לצעוק לנשמה, הוא כל מה שרציתי וחלמתי. יש לו את כל התכונות שיכולות להשלים אותי. אבל הנשמה בעוצמתה השלווה והרגועה לא קנתה את המילים. היא חיפשה אמת. וכשלא מרגישים באמת אז האהבה בורחת.

נפרדנו.

כשהוא אמר לי את זה, צעקתי עליו. הייתי בסערת רגשות וקראתי לו שקרן ורמאי. הוא ניסה להתגונן. בסוף ניתקנו את הקשר. יומיים בכיתי כמו מטומטת, מורידה את כל המסכות שהלבשתי על עצמי כשהייתי איתו. צעקתי. הרי לא אהבתי אותו, אז למה עכשיו אני בוכה?

לאלוקים פתרונים. בינתיים טוב שהוא ברא לנו את השכחה.