במשך שנים הרגילו אותנו לקרוא לבנימין זאב הרצל "חוזה המדינה". ככל שעוברות השנים, אני משתכנע יותר ויותר שהתואר הזה קצת גדול עליו. ולא בגללו, אלא בגללנו: אני בספק אם מישהו אי פעם חזה את המדינה הזו. הוא חזה מדינה אירופאית, מערבית, דמוקרטית, חילונית. הוא חשב שהמדינה היהודית תיראה כמו אוסטריה וגרמניה, שכל כך אהב. הרצל, חשוב לציין, היה מתבולל. לפני שהחליט שהציונות היא פתרון, הוא קרא ליהודי אירופה להתנצר בהמוניהם. גם אחרי שכבר הבין שהיהודים זקוקים למדינה שלהם, הוא חשב שיהיה אפשר להקים אותה באוגנדה, בסיני או בארגנטינה. עד יום מותו הוא לא היה שלם עם ההחלטה להתמקד בארץ ישראל.
בעוד שבועיים אתייצב בשערי בסיס קליטה ומיון תל-השומר (בקיצור, הבקו"ם) ואתגייס לצה"ל. קשה לי לומר שאני מתגייס עם איזו גאווה גדולה במדינה. בעצם, אני בכלל לא גאה בה. המדינה הזו מפקירה את האזרחים שלה על בסיס יום-יומי, בכל תחום ועניין: בחינוך, בבריאות, בדיור, בתחבורה, בתעסוקה ועוד. היא מפקירה את הפריפריה. את בעלי המוגבלויות. את הקשישים וניצולי השואה. את עובדי הקבלן. את ההומלסים. את הנרקומנים והזונות. את השכבות המוחלשות (מוחלשות ולא חלשות). היא מפקירה את מעמד הביניים, את האוכלוסייה היצרנית, את הציבור הציוני, את מי שעליו היא מושתתת. במילים אחרות: היא לא דואגת לי. לקחת היא יודעת, אבל לתת בחזרה? הגזמתי. המדינה הזו עוזרת רק לאנשים כפויי טובה, ואני לא כזה.
בחודשים האחרונים, בהסתמך על הטורים שפרסמתי ועל חשבון הפייסבוק שלי, היו כמה אנשים שבחרו לנחש מהן דעותיי הפוליטיות. אין בכוונתי לפתוח כאן את כל משנתי הפוליטית (רק לכתוב אותה, בלי דוגמאות, זו משימה של כמה ימים). אבל אני כן אומר עם מה אני מסכים:
- מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית (כן, אני חילוני ואני נגד הפרדת דת ממדינה);
- מדינת ישראל צריכה לשמור על הרוב היהודי שלה;
- מדינת ישראל צריכה לתגמל יותר את מי שתורמים לה.
ועם מי (דגש על מי) אני לא מסכים:
- עם "פלסטינים אזרחי ישראל". אתם רואים את עצמכם כחלק מלאום אחר, שנלחם בנו, עסוקים יומם וליל בפרובוקציות, מעודדים טרור והפרת חוק, ורוצים שנתייחס אליכם בכבוד ונעניק לכם שוויון זכויות?
- עם חרדים. כן, יש לי בעיה עם החרדים, וזה לא כי אני אנטישמי וזה לא כי יש לי בעיה עם אורח החיים החרדי; יש לי בעיה עם המונופול שהם תפסו על היהדות (היהדות החילונית שלי ש-ו-ו-ה ליהדות החרדית שלהם) ועם העובדה שמבחינתם, דברי הרב (לא ההלכה ולא התורה, הרב) נמצאים מעל החוק;
- עם שמאלנים קיצוניים. די להטיף מוסר. אתם לא טובים יותר מאף אחד, אתם מלאים בשנאה-עצמית, מתנהגים בצביעות שלא נראתה כמותה בעולם, מתעלמים מכל פשע אחר שמתבצע בעולם ומסייעים לכל אויבינו. בין לבין, אתם מגנים בחירוף נפש על מהגרים, מסתננים ושוהים בלתי חוקיים שמקומם אינו כאן.
- עם ימנים קיצוניים. אתם טוענים ש"התשקורת הסמולנית" משקרת לכולנו, אבל כל ביקורת על נתניהו והימין היא בעיניכם פגיעה בקודש. יש לכם בעיה עם בתי המשפט וארגוני זכויות האדם, אבל אתם לא חוששים לנצל את עזרתם וסמכותם (ואז אומרים שהשמאל צבוע). רוצים לגרש כל מהגר ושוכחים שפה ושם גם מדובר בפליטים, ובכל מקרה הם כולם בני אדם ויש דרך אנושית להתייחס אליהם.
- עם חילונים קיצוניים. הבחירה האישית שלכם לברוח מכל מה שקשור ביהדות היא התסביך האישי שלכם; אל תכפו אותה על מדינה שלמה. הגיע הזמן שתשלימו עם קיומה של זהות יהודית שאינה דתית, ותבינו שמותר ליהדות להיות במרחב הציבורי כל זמן שהיא מכילה ומכבדת כל אדם.
בחזרה אל הרצל. כבר מהקונגרס הציוני הראשון, הסתבר לו שהקונספט של "אחדות" לא מוכר לעם היהודי. התנועה הציונית נחלקה מיומה הראשון לסיעות ולפלגים שונים. כוחה היה לא באחדותה, כי לא הייתה כזו; כוחה הייתה ביכולת - מכושפת כמעט כמו הארץ הזו - להכיל כל סיעה ופלג. לקבל אותם כמו שהם. להקשיב להם, לכבד אותם. לתת להם את המקום שלהם. מי שמדבר היום על הצורך באחדות העם, כדאי שיידע שהעם הזה מעולם לא היה מאוחד.
שני מסרים סותרים הבאתי - מצד אחד, קבוצות שאני לא מוכן לקבל; מצד שני, הצורך בקיומן של קבוצות רבות. איך?
לפני כעשור שודרה בארה"ב סדרה שששמה "בוסטון פאבליק" המגוללת את קורותיו של תיכון ציבורי בעיר בוסטון (הסדרה משודרת גם היום). באחד הפרקים, שתי מורות אפרו-אמריקאיות פותחות קבוצה מוזיקלית ששרה שירים דתיים בסגנון גוספל. בהנהלת בית הספר חוששים שכל קבוצה דתית בבית הספר תדרוש לשיר בבית הספר, אולם אדם קטן וחכם מסביר להם: שירת הגוספל עוסקת באהבת האדם ובשלום, ערכים שמתאימים לרוח בית הספר ולחוקה האמריקאית. כל קבוצה אחרת שתרצה לשיר בסגנון אחר על אותם ערכים - ראוי שיאפשרו לה; ומי שיבקש לשיר שירי מלחמה ואלימות, לא.
וכאן הפתרון להתנגשות במסרים: כל קבוצה שרוצה לפעול במרחב הציבורי שלנו, כל מי שרוצה זכויות, כל מי שמבקש להשמיע את דעתו - צריך לעשות זאת תוך כדי הסכמה על ערכים בסיסיים, שעליהם מושתתת המדינה הזאת (ע"ע מגילת העצמאות). מכנה ערכי משותף, חשוב לציין, אין משמעו אחדות. כל אחד בהשקפת עולמו שלו: הערכים יישארו משותפים.
לפנינו תקופה לא פשוטה, אולי גם לא קצרה, של שינויים עמוקים. בחגיגות ה-70 לישראל כנראה לא נהיה אותה מדינה, לטוב ולרע. נכון ששינויים זה דבר מורכב, ובישראל על אחת כמה וכמה, אבל צריך לזכור שהמציאות תמיד טובה בהרבה ממה שנדמה שהיא. ובינתיים... צה"ל, היר איי קאם!
(זכויות היוצרים על התמונות בכתבה שייכות אך ורק ליוצריהן ולא לאתר No-R).