עוד כשהיינו בגנון, הגננת תמיד הושיבה אותנו במעגל ושאלה אותנו "מה אנחנו רוצים להיות כשנגדל?". אני זוכרת שתמיד עלו באוויר אותן התשובות "אני רוצה להיות כבאי", "אני רוצה להיות שוטר" או בעצם כל עבודה אחרת שהייתה תחת הקטגוריה "גיבור" באותם הימים. כשגדלנו טיפה רצינו להיות מפורסמים, אם זה זמר, או דוגמן. הכל כדיי שייסקרו אותנו בכתבות ארוכות, כדיי שתמונה שלנו תופיע על מגזין שנמכר לא ממש בזול וששמינו יהיה שיחת היום. היום, בגיל ההתבגרות אנחנו רוצים עורכי דין, מהנדסים או כל מקצוע שבו מרוויחים כסף טוב. התשובה תמיד תשתנה בהתאם למצב, לגיל ולחברה אך תמיד תעמוד מאחוריהן ההתמדה.

בין אם זה להיות זמר שהתגלה מגיל צעיר או שהשקיע מזמנו ללכת לאודישנים של כוכב נולד, או עורך דין שלמד מספר שנים ארוכות ומייגעות באוניברסיטה, בתחילתו של יום כולנו התחלנו מאפס. רוב בני האדם לא נולדים עם המילה "כוכב" על המצב, וזה מה שנותן לכל בן אדם הזדמנות שווה להצליח בכל דבר, עם מעט רצון, כישרון והרבה התמדה. צריך לתת כדיי לקבל, ולקבל כדיי לתת. כמה נדוש זה נשמע וכמה נכון.

אף אחד לא נולד עם כישרון, יש אחדים שנולדים עם מתנה. אחד שיודע לבטא את עצמו, ובא עם מטאפורות שמשאירות אנשים עם פה פעור לשעות ארוכות. אחד שיודע להגיע לתווים הכי ארוכים בשיר בלי לקחת אוויר. אחד שתמיד היה המצטיין בכיתה בלי ללמוד למבחן אחד. אבל כמה זמן המתנה הזאת באמת תמשיך להפתיע אנשים ותביא אותנו רחוק אם לא "נשייף אותה". כמו שיער שזקוק לפעמים לתספורת, מעט צבע או חידוש כך גם כל מתנה שאיתה נולדים. אחריי שתתבגרו, הקול שלכם ישתנה, ואם לא עבדתם עליו לפניי כן, יכול להיות שלא תשירו באותה הרמה, ואם לא תעבדו על קריאת ספרים וחידוש השפה שלכם, המטאפורות המדהימות כבר לא באמת ידהימו אנשים.

הכל כרוך בהשקעת זמן והרבה אמונה. הריי בכל זאת אתם עושים משהו שאתם אוהבים, כמו לקחת תינוק וללמד אותו ללכת. מתחילים מאפס ומגיעים עד למעלה. קחו את החלומות שלכם עד הקצה, נצלו כל הזדמנות. אם זאת נגינה, תתאמנו על אקורדים, נסו סיגנונות אחרים, תופיעו בהופעות בית ספר, דברו עם המורה למוזיקה. אם זאת כתיבה, נסו להתקבל לכתבי עט מקומיים, הרשימו את המורה לספרות. הריי תחשבו לרגע, אף-אחד לא נולד מפורסם, כל אדם נולד ומתפתח עם חלום ומי שעושה משהו עם החלום הזה והולך איתו הלאה, באמת מצליח.