העולם הזה לא שייך לאלה שהיו פה לפנינו, הוא גם לא שייך לדור העתיד שכל כך אוהבים לשבח. העולם הזה שייך לנו. לכולנו. ורק לנו בלבד, בזמן הזה, בשנייה הזאת, שאנחנו נושמים את האוויר שלושת רבעי מזוהם הזה. (יש בו עוד טיפת צלילות אני מאמינה). ובגלל שהוא שלנו אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשמור עליו ולהפוך אותו למקום טוב יותר. כי כשאנחנו קונים מכונית, תמיד לוקחים אותה לצחצוח, שדרוג, תיקון, וכל השאר רק כדי שתהיה לנו את המכונית הכי טובה שתשרת אותנו להגיע מנקודה A לB. אבל את העולם שלנו כבר מזמן שכחנו איך לצחצח, לשדרג ולתקן. מידי פעם עוד יש איזו טיפת חסד אבל רוב הזמן לא אכפת לנו עד כמה יפה "המכונית" שלנו. וחוץ מזה שאת העולם מזמן שכחנו לטפח, את האנשים שבו אנחנו בכלל לא סופרים. וזה מה שחשוב בעיניי. כי העולם הוא אולי הבית שלנו, אבל מה עם הדיירים? מה עם זה שבעודי יושבת כאן בחדר הממוזג שלי עם מסך הפלזמה והמיטה הסופר נוחה בצידו השני של העולם נהרגים אנשים מרעב. בעצם, למה אני מרחיקה. מה עם זה שתל אביב, עיר החיים, מלאה בהומלסים שמזמן כבר הפסיקו לחיות?

כבר מזמן הבנתי שאני לא יכולה לתקן את כל העולם. אפילו לא חצי. אפילו לא שליש. אבל את מה שיש לי מסביב אני יכולה ועושה כמיטב יכולתי לתקן. אני ילדה מאוד פעילה. כולם יודעים שאני פעילה. ואני גם גאה בזה. אני משתתפת בקבוצת מנהיגות של העמותה "קו הזינוק", אני פועלת לטובת השלום, מתנדבת כשאני יכולה. ותמיד יש לי תחושה שאני לא עושה מספיק. החברים שלי מגחכים עליי, וזה הורג אותי. אני באמת לא מבינה איך הם לא רואים שכל הפעילות הזאת היא גם בשבילם. אני באמת לא מבינה איך אפשר להיות כל כך מרוכזים בתוך עצמך כשמסביב יש כל כך הרבה איך לעזור ולסדר. וזה התפקיד שלנו. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. לא אלה שיבואו אחרינו, גם לא השכנים בדירה ממול. אנחנו! אנחנו אלה שצריכים לעשות. כל אדם צריך לעשות קצת. הכי קצת. אבל הכי הרבה שהוא יכול ואז כבר יהיה הבדל. וכששואלים אותי, למשל, מה יוצא לי מזה שאני מתנדבת בכלבייה? אני תמיד מנסה להסביר שעצם העשייה היא התמורה. כשאני עושה משהו בשביל מישהו אחר אני מרגישה סיפוק ששום דבר אחר לא מתנה לי. 

אני זוכרת שכשהתנדבתי בבית ספר "שחפים", שזה בית ספר באזור שלי לאנשים עם מוגבלויות כאלה ואחרות, הייתי חוזרת הביתה עם החיוך הכי גדול, הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי עם עצמי, משהו שבאמת משפיע וחשוב ומשנה. ואף מסיבה מגניבה או טיול לחו"ל לא השתוו להרגשה הזאת. הרי זכיתי במזל, מלא מזל, יש לי בית חם, משפחה אוהבת, חברים, אוכל, מוזיקה. ואם אני במקום אותו ילד אפריקאי רעב הייתי מפספס שם בשמיים את גלגל המזל ולא מקבלת את כל הטוב שקיבלתי, מה אז היה קורה? הרי אני לא שונה ממנו, לא טובה יותר, לא חכמה יותר. רק מזליסטית. זה כל מה שמפריד בינינו לבין הסובלים- המזל. ואם כבר זכית בהרבה ממנו אז למה לא להפיץ ולשתף את המתנה שקיבלת? אולי אנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה בשמיים אבל אנחנו כן יכולים לשלוט בחלק מהדברים שקורים באדמה. ואת המזל שהם לא קיבלו ואנחנו קיבלנו אני חושבת שזאת חובותינו לשתף.

אני מבקשת, מתחננת, מכל אחד להסתכל קצת מסביב, לצאת מהבועה שלו, לעשות קצת בשביל האחר, כל מה שהוא יכול. להתנדב, לתת, להציע כל עזרה כי אם הייתם שמים את עצמכם במקומם אני בטוחה שזה גם מה שאתם הייתם רוצים לקבל.

כבר מזמן הבנתי שאת העולם אני לא יכולה לתקן. בכל יום אנשים עדיין ימשיכו למות ולהישבר, העולם ימשיך להזדהם ולהתמוטט. אי אפשר לעצור את הסבל והרוע אבל תמיד אפשר לזרוע קצת טוב ואור. המלחמה לא תפסק מעצמה, השלום יגמור אותה. הרעב לא יגמר לבד, האוכל ישביע אותו. העצב והכאב לא יפסיק לככב, השמחה תכניע אותם. אין מה לעשות, ככה זה עובד. אין אויב טוב יותר לשליליות מהחיוביות עצמה.

באמת שכל מה שאני מבקשת זה שתתעוררו כבר, אנשים! זה לא העולם שנחרב, זאת לא האנושות שכואבת- זה אנחנו. רק אנחנו. מרגע שנולדנו בעולם, זה ענייננו. אפילו מה שנעשה במקום שהכי מרוחק וכביכול לא קשור אלינו. כולנו חיים בעולם אחד, כולנו קהילה אחת ולכן זה ענייננו. אני יודעת שהרבה יותר כיף להסתכל בפייסבוק, לנסוע לקולנוע לראות איזה סרט, לאכול במסעדה טובה, אבל לא כולם יכולים לעשות זאת ויום אחד גם אנחנו לא נוכל.

תתעוררו כל עוד לא מאוחר אחרת נכנס כולנו לכזאת תרדמה שממנה כבר אף אחד לא יוכל להתעורר.