רכבת, יום שני, שעה 15:20.

תדמיינו שברכבת נוסעת משפחה: אמא, אבא, ילדה בת 5, ילד בן 3 וסבתא. סיטואציה נורמטיבית, שיכולה להתרחש בכל מקום ברחבי העולם. תדמיינו שהילדה והילד רצים בקרון, זוחלים מתחת למושבים של הנוסעים וצועקים לכל אורך הנסיעה. האמא משתגעת מצעקות ילדיה וצועקת עליהם: "אם אתם משתוללים, לפחות תעשו את זה בשקט – מתפוצץ לי הראש". הסבתא מצטרפת להמולה וצועקת על האמא שלא תצעק עליהם: "מה את רוצה? הם בסך הכל ילדים". עד ששני ההוריקנים האנושיים מטפסים גם עליה והיא צועקת עליהם: "עופו ממני וסתמו ת'פה". כשהילדים לא מקשיבים לאמא והסיליקון שלה בחזה נכנס לסכנת פיצוץ, היא מבקשת את עזרתו של האבא (בצעקות), שנשאר אדיש להתנהגות ילדיו וישב רחוק מהם, בשל חוסר מקום (או שמא תחזית מוקדמת?). האבא כתשובה עונה לה (גם כן בצעקות, כמובן): "מה את רוצה שאני אעשה?"

כדי להבהיר לכם את התמונה, התיאור התרחש ברכבת מבנימינה לתל-אביב, ביום שני, בשעה 15:20 - עכשיו הכל ברור, נכון? וכן, הוא לא היה  פרי דמיוני, אלא מציאות כואבת, כמעט כמו הכאב ראש שבא בעקבותיו.

לספקנים מביניכם, שחושבים, "את לוקחת מקרה אחד והופכת אותו למייצג". תדמיינו את המקרה הבא:

רכבת מתל אביב לבנימינה, יום שני, שעה 19:40.

חבורה של שמונה נערים, הנראים כבני 15, נכנסים לקרון ואחד מהם צועק לחבריו: "וואי תראו הקרון רק שלנו, חוץ מזה שיש בו עוד כמה אנשים". כהמשך לאמירתם, הם החליטו להפוך את המסע ברכבת לפיקניק - הם הדליקו גפרורים ועישנו קופסאות שימורים של טונה. כל הקרון הסריח מריח של עשן (למה גלאי העשן בקרון לא פעלו?) לאחר מכן, הם פתחו את הקופסא ואכלו את הטונה בידיים. אם לא הספיק הריח של העשן, נוסף לו הריח של המאכל הסרחוני ביותר עלי האדמות. לסיום מרענן של הסצינה, דמיינו עוד קצת - האם יש מקום טוב יותר ל"מלחמת מים", אם לא קרון רכבת?

חזרתי הביתה עם שני חושים פחות מתוך השישה שיצאתי איתם בבוקר – אם מחשיבים רק את הפגיעה בחוש השמיעה וחוש הריח, ומניחים שיש לי חוש שישי.

עכשיו, נסו לדמיין את אותה סיטואציה מתרחשת ברכבת מפריז לליון, ברכבת מברצלונה למדריד, או ברכבת מפיזה לוונציה. מתקשים, נכון? כדי להקל עליכם, תוסיפו לסיטואציה ישראלים.

מעשים אלו קשורים בין השאר לתרבות "הישראלי האמיתי", שכוללת בתוכה את התפיסה איך אמור להתנהג אחד כזה. אז מי הוא "ישראלי אמיתי"? ע"פ קמפיין שהשיקה חברת "דלתא" להלבשה תחתונה, "ישראלי אמיתי לא אוהב להזיע".  בפרסומת מראים גבר (שרירי וחתיך, נטול שיערות חזה - כמו כל ישראלי ממוצע), קם בבוקר, הולך לעבודה בשדה ונעמד על טרקטור. פתאום, צצים להם תאילנדים חייכנים בין גידולי השדה  ומופיע הסלוגן המדובר לעיל. "ישראלי אמיתי לא אוהב להזיע"? יותר מדויק, "ישראלי אמיתי לא אוהב להזיע, לכן הוא מנצל אנשים אחרים שיעבדו במקומו" – "דלתא" אני  קוראת לכם לאמץ את הסיסמא שלי, אין ספק שהיא מאוד קליטה – רק אל תשכחו בטעות לשלם לי על זכויות יוצרים, כן?

עם כמה שהפרסומת של "דלתא", מגעילה, מבחילה או כל תיאור אחר שיכול להתאים גם לסנדוויץ' שנשכח בילקוט בחודשיי החופש הגדול ע"י כל תלמיד חמישי בישראל, יש בה מן האמת – ישראלים הם נצלנים. יש עוד רשימה ארוכה, ישראלים הם: חסרי נימוס, לא שומרים על הניקיון, וולגאריים, "לא פראיירים", יהירים - ומייצאים את כל ההתנהגות הברברית הזאת לחו"ל. פלא שלא רוצים לקבל אותנו במלונות/ מסעדות/ מועדונים בחו"ל? נכון, אתם צודקים – כולם אנטישמיים! אין לזה שום קשר למגבות שיש לכם בתיק מהחופשה הקודמת באיטליה, או לטינופת שהשארתם בחוף ים באוסטרליה, או חס וחלילה מכיוון שבתור למועדון באנגליה, נדחפתם פנימה לפני כולם. אז כשתהיו בחופשה בחו"ל ותחפשו מסעדה לשבת בה, אל תתפלאו אם תיתקלו בשלט "אין כניסה לישראלים וכלבים".

בפוסט "למה אתם חבורה של נבלות?", שפורסם בבלוג "המכולת של הגרוזיני" על ידי "הגרוזיני מהמכולת", שהופיע גם במומלצים של ישראבלוג, מסופר בעיקר על אלימות ואיומים מצד שיכורים ונרקומנים באוטובוסים. מקרים הללו מזעזעים, אבל גם קיצוניים ונעשים ע"י מיעוט. מקרים אלו בעייתיים בפני עצמם, אבל הם לא ה- בעיה העיקרית של החברה הישראלית. הבעיה העיקרית היא חוסר הנימוס המינימלי וההתנהגות הברברית שבאים לידי ביטוי יומיומי בדחיפות בתורים המלוות בצעקות, השארת זבל בכל מקום שהוא לא הרצפה בבית הפרטי שלך, ועוד ועוד ועוד. אני לא צריכה לספר לכם, המקרים הללו קורים סביבנו כל הזמן וההתנהגות הזאת נמצאת באווירה הכללית ברחובות. הבעיה חמורה יותר, מכיוון שהתנהגות זו נעשית בקרב רוב הציבור הישראלי וכתוצאה מכך הפכה להיות מרכיב מרכזי בתרבות ובהוויה הישראלית. עכשיו, אי-אפשר להגיד זה לא אני - זה רק הם, ה"הם" זה הרוב, בעיה שאי-אפשר להתעלם ממנה יותר, ה"הם" זה ה"אנחנו" החדש. 

*פורסם גם בבלוג שלי בשם "דלתות".