מזל טוב, אתם שמיניסטים. הרגע לו חיכיתם כבר שתיים עשרה שנים הגיע.
אנשים אחדים יגידו ששתיים עשרה שנים זה כלום, אבל באותן שתים עשרה שנים עברתם המון: אהבות, היכרויות, לימודים, חוויות ורגשות. אתם כבר לא ילדים.
זה כבר לא בנים-בנות כמו כיתה א' - אלא נשים וגברים. בשתיים עשרה שנים עברתם תהליך של התבגרות, של גילוי עצמי. בית הספר העמיד אתכם במצבים שגרמו לכם לחשוב ולהגיד: מה עושים עכשיו? חלק מעיצוב האישיות שלכם נעשה בזכות בית הספר.

אז נכון, אתם הכי גדולים בביה"ס. יש לכם זכויות שלשכבות מתחתכם אין. יש לכם מעין "מקום שמיניסטים" שאף אחד - חוץ מכם - לא יעלה בדעתו להתקרב אליו, ואם כן - אז מי יסתבך עם שמיניסט? בחלק מבתי הספר יש 'ימי שמיניסטים' - ימים שמוקדשים רק לכם. להיות שמיניסט זה בעצם כמו להיות סטודנט: כשרוצים באים, כשאין חשק אז לא באים, הולכים באמצע היום, ורק לבגרויות באמת פותחים את הספרים או את המחברות (או בעידן של היום - את האינטרנט, המקור שסביר להניח שכולכם משתמשים בו).

כמה אנשים באמת לא רבו או הסתכסכו עם מורה? לא אמרו 'המורה מקפח אותי'?  אולי בודדים. בשלב מסוים כולם נשברים, לכולם נמאס ואין כוח להתמודד.

זהו השלב בו רואים את כל הדברים הרעים שבביה"ס, מנסים למצוא היגיון בדברים הרעים שקרו. במצב כזה אף אחד לא מוצא את הטוב, את מה שהרווחתם מבית הספר, מה שלמדתם.

ויש את המשפט הידוע: 'אני לבית הספר לא אתגעגע ובטח שלא אגיע לביקור'. ואז אחרי הגיוס הם אומרים לתלמידים אחרים שנשארו איתם בקשר שינצלו כל רגע כי זה יהיה חסר לכם.

שתיים עשרה שנה שזה היה המקום המוגן שלכם. זה כבר נכנס לתת מודע כמשהו בסדר היום של כל אחד ואחת מכן.

תחשבו על ה-14.7. סיימתם בית ספר, בתקווה שכל הבגרויות מאחוריכם ולא נכשלתם באף בגרות. זהו זה. נגמר. משהו שהייתם חלק ממנו והוא חלק מרכזי בכם.

האנשים שהתרגלתם אליהם, ימים מסוימים ראיתם אותם יותר מאשר את המשפחה שלכם. אנשים שהתחברתם אליהם, דיברתם איתם והם איתכם בגובה העיניים, הם לא נמצאים שם יותר.

הם נשארו באותו מקום ואתם? אתם ממשיכים הלאה, לפרויקט אחר. להתחלה חדשה.

(זכויות היוצרים על התמונות בכתבה שייכות אך ורק ליוצריהן ולא לאתר No-R)